שיר הקטר

אז חזרתי מברלין,

להנות מהקיץ הישראלי - 

ומצאתי לעצמי מקום שקט לחשוב קצת.
בנגב.
ממש ליד מסילת הרכבת התורכית באיזור עזוז-בארותיים.

הרכבת הזאת משותקת כבר מזמן.

שקט כאן.

אבל, אם תקשיבו לדממה –
תשמעו לא רק את משק כנפי ההסטוריה -

אתם תשמעו גם את רעש הקטר ואת שקשוק הקרונות ברכבת שכולנו נוסעים בה.

לא זאת שישראל כ"ץ הולך לעצור (כן/לא מחק את המיותר)

אלא רכבת חיינו.

רכבת ישראל.

ואם תתרכזו ותחשבו על מה שקורה לנו בשנים האחרונות,

תגיעו כלכם -

(בלי הבדל דת, גזע ומין)

לאותה מסקנה שאליה הגיע בשנה האחרונה גם תום פרידמן, התומך הנלהב שלנו.

נהגי הקטר שלנו שיכורים (שלא לומר מסוממים, בלתי אחראים למעשיהם ומעל כל – אימפוטנטים).

לגמרי.

לא נעים.

אבל רק רגע... כולנו יושבים בתוך הרכבת הדוהרת הזאת;

(ואין לנו ארץ אחרת...)

!!!OOPS

זה כבר ממש לא נעים.

ואפילו מסוכן.

נורא.

ועל אותה מסילה איתנו...  רק בכיוון ההפוך

דוהרת מולנו רכבת המזרח התיכון

והיא... באמת עמוסה בחולי רוח, רודנים מופרעים ואחים מוסלמים למיניהם.

על אותה מסילה.

מולנו...!

ואנחנו לא פותרים כאן בעיה מתימטית בנוסח "שתי רכבות יוצאות מתל-אביב וקהיר...”

אלא עוסקים בחיינו, חיי ילדינו ושאר יקירינו.

עד כאן הרקע.

עכשיו הסיווג.

יש רק ארבעה סוגי נוסעים על הרכבת שלנו:

• העקו"מים (עובדי קדושים ומשיחים) - בני אריות וחוטובלים - הם אחוזי אמוק כרגיל. בשביל להוריד רכבת ערבית מן הפסים הם מוכנים להקריב את נפשם ובעיקר את נפשנו. הם שרים ברקע את "כל העולם כולו גשר צר מאד...” ונזכרים בהתעלות משיחית שחוו לאחרונה בקבר יוסף (ולא נשכח להוסיף זצוק"ל). 
   הם וחבריהם הפאנאטים ברכבת הערבית שמולנו מחכים בכליון עיניים לבתולות השמורות להם בגן עדן (מעניין מה תעשה שם ציפי הנ"ל...).
• התמימים – אלה שמאמינים עדיין שפשוט לא יכול להיות שהנהגים שלנו שיכורים. ממש לא ייתכן שיוצאי היחידה עד כדי כך חסרי אחריות. יש להם בטח איזה פטנט סודי, מין קונץ שידוע רק להם שיישלף ברגע האחרון... מן מסילה צדדית מתקפלת שתביא אותנו בערב לחוף מבטחים בבית בקיסריה, במגדלי אקירוב, או במינסק אצל ליברמן.
• האדישים – יושבים בקרון המסעדה, אוכלים וסובאים עם הברמנית החמודה שהגיעה ישר מהבראסרי בתל אביב. הם מכירים את כל התיאוריות על תקיפה ותנע, לא סומכים על הנהגים  אפילו במיל, זוכרים בערגה את ימיהם בהודו ובדרום אמריקה ולחיזוק הזכרון הזה מריצים עוד שורה. מה יקרה בסוף? לא ממש מדאיג אותם כי הם בטח ישכבו על הרצפה הלומי עייפות ואלכוהול לפני שתגיע המכה הגדולה.
• ויש גם כמה שפויים. מתי מעט. שקטים לגמרי כי בפעם האחרונה שניסו להרים קול, השתיקו אותם בקריאות גנאי כאילו שכיבו את הטלביזיה באמצע משחק של מכבי. הם יודעים שהסוף קרוב והדרך היחידה היא לצרוח, להסתכן, לנתק את הקרונות מהקטר ולקבל בסוף את הצל"ש.

עכשיו תחליטו מי אתם.

ותזיזו את הישבן בכיוון הנכון.

שחררו אותנו מקטר האידיוטים -

של רכבת השוטים.
הם מעמידים את קיומנו בספק.

את תג המחיר של המחדל הזה -

אנחנו משלמים.

בדם.

ורק המחשבה הזאת מצליחה לעצבן אותי בנוף הנפלא הזה.

אוכל בננה ונרגע.

אני ממשיך לרכוב, לאורך המסילה בכיוון מערב.

איזה מרחבים מקסימים.

נחלת אבותינו.

למה החזרנו את סיני?

יכולנו להקים שם את מגרון ב' וכפר ברוך (גולדשטיין).