ואולי -
לא היו הדברים מעולם...
ליברמן אמנם טוען שהיינו בכלל במסעדת יוקרה.
מקורבים לשררה חוזרים וקובעים
שראינו כבר גדולות מזאת האחרונה;
פשיסט זוטר שחלף לידנו -
צעק שיש עוד פעם הפגנה של כל הניאו-נאצים.
ורק נחלי האדם שזרמו דרך כל חצר ופרצה
בקריית ממשלה חשוכה
הוכיחו שיש עם חופשי בארצנו,
היינו שם.
כולנו.
ביחד.
וביבי?
הוא מישיר עכשיו
מבט קצר רואי אל האופק,
מצקצק בלשונו
ומטיף באמפטיה -
כמו תגרן ממולח
המכיר את דלות מרכולתו.
הוא לוחש שם במתק -
"נכון... אני יודע
נכון, לבי אתכם (וגם שרה)
ויש אפילו קצת צדק -
בסדק,
ובחיי חברים...
שבשביל לייצב הכסא -
אני מוכן להמיר את דתי
הכלכלית.
אבל... דחילק חברים,
מהיכן?
מהיכן ניקח?
והשמיכה קצרה
והעולם כולו כמרקחה
ורק אנחנו,
בזכותי (!)
טוב לנו -
אז על מה תלינו...?”
ועוד יוסיף הגאון
במלוא הגרון
שהיה רוצה
והוא מבטיח...
אבל האלונקה כבדה
והמסע עוד ארוך -
והכסף קצר.
והנה... הנה,
הוא כבר הקים ועדה בריבוע
ומזמין כל דיכפין
ומומחה
ובר דעת
לאכול עוד בורקס
מסביב לשולחן העגול.
ואין לו ספק שבין לימור
לליצמן,
בין ועדה לבין צוות המחץ
ובינם לבין קבינט מפוקפק
יימצא פתרון הולם (!)
מהיר (!)
מוחץ (!)
שישביע את ש"ס
ויביא גאולה -
למגרון.
אבל אתם...
אתם... הרי אנשים נבונים,
ורק אתכם ואת שטייניץ
לא הזמינו לאף ועדה.
עצרו לרגע את מסע
האלונקות,
נגבו את הזיעה,
שתו קצת מים,
הציתו את הסיגר לביבי,
מזגו לאודי ברק כוסית וודקה קטנה -
שהביא ידידנו ליברמן ממינסק,
והסתכלו למעלה.
מי זאת ששוכבת לה על האלונקה הכבדה הזאת?
ממשלת נתניהו.
הגברת השמנה.
110,000,000 ש"ח.
זה מה שעולה לכם
כל שנה.
29 שרים דשנים ושבעים -
ועוד
7 סגני שרים -
אוכלי חינם
חפים מדיאטות,
לתפארת מדינת ישראל.
נשמע קצת ציני?
מזלזל?
חס ושלום.
בוז?
בשפע.
מעורר סלידה.
כי הרי איך נוכל לישון בשקט
בלילה -
באוהל בשדרה,
בלי
יוסי פלד, משולם נהרי, או לאה נס
וגם דני איילון ובגין הקטן.
ויעקב (מרגי) וגילה (גמליאל)
באיזה אוהל הם גרים ברוטשילד?
301,370 ש"ח ליום
עולה לכם.
לתחזק את האפסים
שאחרי האחד המוביל,
זה שממציא כעת
את משנתו הכלכלית החדשה
אבל בינתיים
מתברבר (כידוע לכם) בניווט.
ידידי היקרים,
הנושאים בנטל -
נפנפו את השמנה מהאלונקה,
נשמו לרווחה -
וישרו את הגב,
והראו לביבי
מאיפה יבואו התקציבים
הראשונים.
ולשמנה, מה נעשה לה?
נשים לה את זה:
במקום הנכון,
ונשלח אותה לעבוד
בבניין ארצנו.
ובבניין ארצנו -
ננוחם.
והפרסום הפעם, (בלי קשר לתוכן) -
מוקדש לדסי -
והיא יודעת למה.
