שיר הקטר

אז חזרתי מברלין,

להנות מהקיץ הישראלי - 

ומצאתי לעצמי מקום שקט לחשוב קצת.
בנגב.
ממש ליד מסילת הרכבת התורכית באיזור עזוז-בארותיים.

הרכבת הזאת משותקת כבר מזמן.

שקט כאן.

אבל, אם תקשיבו לדממה –
תשמעו לא רק את משק כנפי ההסטוריה -

אתם תשמעו גם את רעש הקטר ואת שקשוק הקרונות ברכבת שכולנו נוסעים בה.

לא זאת שישראל כ"ץ הולך לעצור (כן/לא מחק את המיותר)

אלא רכבת חיינו.

רכבת ישראל.

ואם תתרכזו ותחשבו על מה שקורה לנו בשנים האחרונות,

תגיעו כלכם -

(בלי הבדל דת, גזע ומין)

לאותה מסקנה שאליה הגיע בשנה האחרונה גם תום פרידמן, התומך הנלהב שלנו.

נהגי הקטר שלנו שיכורים (שלא לומר מסוממים, בלתי אחראים למעשיהם ומעל כל – אימפוטנטים).

לגמרי.

לא נעים.

אבל רק רגע... כולנו יושבים בתוך הרכבת הדוהרת הזאת;

(ואין לנו ארץ אחרת...)

!!!OOPS

זה כבר ממש לא נעים.

ואפילו מסוכן.

נורא.

ועל אותה מסילה איתנו...  רק בכיוון ההפוך

דוהרת מולנו רכבת המזרח התיכון

והיא... באמת עמוסה בחולי רוח, רודנים מופרעים ואחים מוסלמים למיניהם.

על אותה מסילה.

מולנו...!

ואנחנו לא פותרים כאן בעיה מתימטית בנוסח "שתי רכבות יוצאות מתל-אביב וקהיר...”

אלא עוסקים בחיינו, חיי ילדינו ושאר יקירינו.

עד כאן הרקע.

עכשיו הסיווג.

יש רק ארבעה סוגי נוסעים על הרכבת שלנו:

• העקו"מים (עובדי קדושים ומשיחים) - בני אריות וחוטובלים - הם אחוזי אמוק כרגיל. בשביל להוריד רכבת ערבית מן הפסים הם מוכנים להקריב את נפשם ובעיקר את נפשנו. הם שרים ברקע את "כל העולם כולו גשר צר מאד...” ונזכרים בהתעלות משיחית שחוו לאחרונה בקבר יוסף (ולא נשכח להוסיף זצוק"ל). 
   הם וחבריהם הפאנאטים ברכבת הערבית שמולנו מחכים בכליון עיניים לבתולות השמורות להם בגן עדן (מעניין מה תעשה שם ציפי הנ"ל...).
• התמימים – אלה שמאמינים עדיין שפשוט לא יכול להיות שהנהגים שלנו שיכורים. ממש לא ייתכן שיוצאי היחידה עד כדי כך חסרי אחריות. יש להם בטח איזה פטנט סודי, מין קונץ שידוע רק להם שיישלף ברגע האחרון... מן מסילה צדדית מתקפלת שתביא אותנו בערב לחוף מבטחים בבית בקיסריה, במגדלי אקירוב, או במינסק אצל ליברמן.
• האדישים – יושבים בקרון המסעדה, אוכלים וסובאים עם הברמנית החמודה שהגיעה ישר מהבראסרי בתל אביב. הם מכירים את כל התיאוריות על תקיפה ותנע, לא סומכים על הנהגים  אפילו במיל, זוכרים בערגה את ימיהם בהודו ובדרום אמריקה ולחיזוק הזכרון הזה מריצים עוד שורה. מה יקרה בסוף? לא ממש מדאיג אותם כי הם בטח ישכבו על הרצפה הלומי עייפות ואלכוהול לפני שתגיע המכה הגדולה.
• ויש גם כמה שפויים. מתי מעט. שקטים לגמרי כי בפעם האחרונה שניסו להרים קול, השתיקו אותם בקריאות גנאי כאילו שכיבו את הטלביזיה באמצע משחק של מכבי. הם יודעים שהסוף קרוב והדרך היחידה היא לצרוח, להסתכן, לנתק את הקרונות מהקטר ולקבל בסוף את הצל"ש.

עכשיו תחליטו מי אתם.

ותזיזו את הישבן בכיוון הנכון.

שחררו אותנו מקטר האידיוטים -

של רכבת השוטים.
הם מעמידים את קיומנו בספק.

את תג המחיר של המחדל הזה -

אנחנו משלמים.

בדם.

ורק המחשבה הזאת מצליחה לעצבן אותי בנוף הנפלא הזה.

אוכל בננה ונרגע.

אני ממשיך לרכוב, לאורך המסילה בכיוון מערב.

איזה מרחבים מקסימים.

נחלת אבותינו.

למה החזרנו את סיני?

יכולנו להקים שם את מגרון ב' וכפר ברוך (גולדשטיין).

ברלין - הפסקה מתוקה

פעם, כשהיינו ילדים בחיפה,

חיכו לנו תמיד (בעונת החורף) הכושים בכל קיוסק.

לא, אני לא מתכוון לפליטים המסכנים שחוצים את הגבול בלילות.

הכושים היו אז אותם גושים מתוקים של שוקולד וקציפה, על בסיס של וופל.

מה שמכונה בימינו קרמבו.

אז את השם שינו בגלל תקינות פוליטית.

אבל את כל השאר - הרסו כמו את כל השאר...

איזה הבדל, ממש יום ולילה.

מאכילים אותנו היום בשוקולד תעשייתי מדכדך, דקיק כנייר העטיפה.

מספיק לאחוז את הדבר הזה ביד וכל הקונסטרוקציה מתרסקת.

פעם... היו לנו בארץ רק צרות קטנות -

והיינו מתווכחים אם מתחילים לזלול מהביסקויט או מכיפת השוקולד -

ואילו היום צריך פשוט למהר ולטרוף

כי תוחלת הקיום שלו קצרה.

פשוט הרסו לנו את חדוות הקרמבו.

מי שמתלונן (ותאמינו לי שניסיתי) מקבל כמה כאלה בתור פיצוי.

ואז עוברים לתוצרת פלדמן

וגם שם אין ישועה גדולה.

ייאוש טוטלי.

עד שמגיעים לברלין.

ונתקלים באלה של Dickman.

(להשיג בכל סופרמרקט)

אני אדלג על השם הרשמי, כי בתרגום לסלנג עברי הוא לא נשמע טוב...

אבל הטעם...

שלל טעמים - פשוט ללקק את האצבעות.

תבחרו לכם -

שוקולד מריר משובח,

שוקולד חלב מתקתק ועדין,

או... לחובבי השוקולד הלבן -

יש גם כאלה חוורי פנים.

שלפו אותם מן הקופסה.

החזיקו אותם,

מששו אותם,

לחצו עליהם.

יציב כמו פרנק שוויצרי.

שוקולד עבה משובח.

קציפה מעולה.

וופל אמיתי ומתוק.

ועכשיו תנו ביס...

אחחחחח....

סיימתם?

קחו עוד אחד.

תפרגנו לעצמכם.

מחיר המהדורה הגרמנית הזאת -

10 מתקתקים כאלה בפחות מ-5 ש"ח.

למה לשבות על גבינת קוטג'

כשאפשר לשבות על קרמבו.

עופרה שטראוס,

הלא תבושי?

Bebelplatz - ככר בבל, ברלין

השם עושה את המקום והמקום את השם.

כיכר בבל.

אביב 2011, מזג האוויר מלטף והמקום הומה אדם.

ברלין מרופדת בתיירים. בודדים וקבוצות.
בליל שפות אינסופי.

בדרך כלל אני משתדל להתרחק מהם.

אבל בשלושה אתרים בעיר הזאת הם ממגנטים אותי.

• האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה (שימו לב לשם הרשמי – לא סתם אנדרטת השואה) - Denkmal für die ermordeten Juden Europas  
• מוזיאון הטופוגרפיה של הטירור -  Topographie des Terrors
• וכיכר בבל.

על השניים הראשונים – תקראו לבד.

הם בחזקת חוויה אישית מטלטלת.

על האחרון – אספר לכם,

ולא כמדריך תיירים.

מי אני שאעשה זאת?

קטונתי.

הכיכר עמוסה במונומטים מכל צדדיה, מעליה ומתחתיה...

האופרה, למשל, בצידה המזרחי – נהרסה פעמיים(!) במלחמה. הרברט פון קאריאן ניצח בה על אופרות להנאת הנאצים ודניאל בארנבוים "שלנו" הוא המנהל הנוכחי שלה.

אבל בשבילי, העיקר הוא מה שמתחת לכיכר.

הספרייה הריקה של מיכה אולמן זועקת אלי מתוך האדמה.

אני מזגזג על האופניים בין קבוצות התיירים.

מדלג בזהירות על היפנים, הסקנדינבים והרוסים (לא מבין מילה)

ומתעכב בקרבת קבוצות של גרמנים, ישראלים ודוברי אנגלית.

אותם - אני מבין פחות או יותר.

מקשיב לדברי ההסבר של המדריכים, מבחין גם בתגובות המאזינים.

שם לב לניואנסים הדקים.

מכאן והלאה אין תצפית מדעית –

התרשמות בלבד, תצפית אנתרופולוגית.

לאמריקאים מסבירים בדיוק מי היו היינריך היינה וקרל מרקס – שגם את ספריהם שרפו במקום. את זיגמונד פרויד מזכירים להם רק בשם – כולם מכירים אותו באמריקה.

לגרמנים, ויש הרבה כאלה, מסבירים באריכות יתר.

צעירים ומבוגרים עומדים בסבלנות ומקשיבים לציטוט של היינריך היינה כי "במקום שבו שורפים ספרים – עוד ישרפו אנשים".

וגם מסבירים לרובם כי הוא כתב זאת במחזה ב-1821(!) והתייחס בדבריו לשריפת הקוראן המוסלמי. הם עומדים ושומעים על גבלס, פרופוגנדה, על הקשר לסטודנטים באוניברסיטת הומבולדט, הנמצאת ממש מעבר לרחוב, וכן הלאה וכן הלאה. הסבר ארוך ומפורט. 
לא מוותרים להם על פרטים.
והקהל הגרמני – ממושמע כמובן. עומד מבלי לזוז.

נראים קשובים ושקטים. פולטים מפעם לפעם מלות הזדהות שאחת מהן קורעת לי את עור התוף – schrecklich (איום ונורא...)

אין לי רחמים עליהם.

והישראלים?

קל לזהות אותם (על כך בפעם אחרת...)

בבוקר אחד האזנתי לשלוש קבוצות מ"שלנו".

לשתיים מהן סיפרו ששריפת הספרים היתה חלק מאירועי ליל הבדולח ב-1938 (אותה הטעות מופיעה גם באתר עכבר עולם http://tinyurl.com/6d8vr9w ) ברקע שמעתי כמה קללות חרישיות באי אילו שפות שונות (כיאה לקהל מארץ קולטת עלייה), המופנות לעם המקומי.

טלפונים סלולרים צלצלו (כרגיל) וסמסים נשלחו ונתקבלו (כרגיל) והכל ביחד נגמר מהר (כרגיל).

חלק מהנוכחים לא התקרבו אפילו לראות את מה שמוצג מתחת לאריח הזכוכית הגדול באמצע הכיכר...

"חפיף" – באיזו שפה זה?

אנחנו הישראלים... יודעים כבר הכל.


כמו שנאמר לעיל - אין כאן מדע – רושם בלבד.
תוצר של חינוך ישראלי.
ומערכת החינוך שלנו -
חברת מקינזי דירגה אותה במחקרה האחרון בין ארמניה וצ'ילי -
בינוניות ממשית.
נמוכה ביחס למדינות מפותחות.

וגדעון סער, שר החינוך, הבטיח לקחת את ילדינו לסיור במערת המכפלה.

בדרך יעצרו בטח גם בקריית ארבע.

אחר כך יוסיפו לסיור גם את קברו של ברוך גולדשטיין.

הרי גם זה אתר מורשת...

ואת המצטיינים יסיעו גם לתפילה בקבר יוסף.

ובאה מנוחה ללימור ליבנת וציפי חוטובלי.

בוקר אביבי בכיכר בבל,

ואני חושב על קבר יוסף...

ואתם?

אתם שותקים כמו דגים.

כמו ששתקו כאן כאשר שרפו כמה ספרים ישנים.

רכבתי הלאה לקפה איינשטיין, שתיתי קפה, אכלתי שטרודל תפוחים ונרגעתי.

נ.ב.(1) את ההרחבה ההסטורית הנכונה – תמצאו לבד, או שתקבלו כאן אם תבקשו יפה (ותודה על התגובות, אבל למה שלא תגיבו ישר כאן...)

נ.ב. (2) ההיגוי הנכון של שם הכיכר הוא Bebel ע"ש אוגוסט בבל– סתם התאים לי למגדל בבל.

האנדרטה לזכר יהודי אירופה שנרצחו בשואה

ברלין - מאי 2011

אתמול היה יום העצמאות תשע"א

לפעמים צריך להתרחק ממשהו על מנת להכניס דברים לפוקוס.

אני מדווש על האופניים לכיוון Wansee.

עיירה מנומנמת ופסטורלית על שפת האגם הגדול. שעת רכיבה מזככת בשבילים בין יערות למים מפרידה בינה לבין ברלין.

חודש מאי, עונת הפריחה והלבלוב.

הכנרת שלהם מלאה כבר מזמן – הלואי עלינו.

הטבע צובע את הכל בגוונים ונימי גוונים שרק ציירים יכולים לעכל ואחר כך לרקוח על הקנבס.

ומקס ליברמן היה אחד מאלה.

400 מטר בדיוק מפרידים בין הוילה של מקס ליברמן לבית שבו נערכה  ועידת וונזה (Haus der Wannsee Konferenz).

אני מבקר בשני הבתים.

מתבונן במבנים, בתצוגה ובגנים, אבל בעיקר סופג אווירה ומתבונן בקהל שמסביב. מנסה להבין מקטעי משפטים והבעות מה עובר עליהם, ואז אני ממשיך לדווש לאורך החוף בשביל עפר צר, בלתי מיושב.

הרחק מן ההמון הסוער – The road less traveled by...

יער, מים, ציפורים, אלהים ואני.

ושם על שפת המים, אני יושב לאסוף את עצמי.

אני מתבונן במים באגם וונזה וחושב על הכנרת. אני מנסה להפנים את החוויה שאני עובר (ולא בפעם ראשונה) כאן בגרמניה, וחושב על המלים האחרונות במאמר על מקס ליברמן בוויקיפדיה: “ליברמן נפטר בשנת 1935 בברלין ונקבר בה. ליברמן, שהיה עד לעליית הנאצים בגרמניה, הגיב למראה הנאצים הצועדים את מצעד הניצחון לרגל עליית היטלר לשלטון, באמרו: "אינני יכול לאכול כמות כה רבה, כפי שהייתי רוצה להקיא"”.

ואני?

אני לא רוצה להקיא.

רק יושב על החוף, מסתכל בברווזים השטים במים, אוכל בננה וחושב.

ואני שומע את זמירות הציפורים מעלי, רואה את הברווז מחזר אחרי הברווזה, מסיים לאט לאט את הבננה, שם את הקליפות בשקית קטנה בכיס האחורי של חולצת הרכיבה, ומתחיל להבין:

משהו לוחץ בתוכי.

זועק.

יש בי דחף פנימי שאינו ניתן לריסון.

אני יושב על שפת אגם בגרמניה - ערש הרשע של המאה העשרים, וחושב על הכנרת, נחל אלכסנדר והחרמון.

ומה שרואים משם, לא רואים מכאן.

אני רואה את הסוף.

לא את העתיד.

את הסוף.

ומכיוון שאני ידוע למקורבי כפטליסט חרדתי החלטתי לכתוב.

אינני נביא ואולי גם לא שוטה גמור.

לכן בחרתי סיווג אחר -

אני היפוכונדר לאומי.

כזה אני.

אני מהבודדים שקוראים גם את משה ארנס וגם את גדעון לוי.

מעריך את שניהם כאנשים אינטיליגנטים.

אני קורא גם את הטוקבקים - אותו אספסוף אמורפי של מוגי לב. השבאב של המאה העשרים ואחת. מוסתים ומסיתים.

אילו ב-1926 היה אינטרנט, אולי ההסטוריה היתה אחרת.

ואני עושה את ההקבלה בין גרמניה לישראל.

שימו לב שוותרתי על ה"להבדיל"...

ביודעין.

ואני רואה את פאינה באופק הלאומי שלנו ונחרד.

אין שמאל וימין.

יש שפויים ובלתי שפויים.

יש קלגסים ויש מקס ליברמנים.

כל אחד והליברמן שלו.

אפילו השפה שלנו השתנתה. ההתקרנפות הביאה אותנו לדבר על "גושי התיישבות" כמובנים מעליהם.

אם יש משהו שנקרא גושי התיישבות, זה צריך לחול גם על יישובי הפזורה הבדואית על גבעות בנגב.

זה טריפה וזה נבילה.

אין גושי התיישבות. גושים יש בקרקע, או, (לא עלינו) - בשדיים.

בשטח יש פלישה, כיבוש וגזל.

יש אויב?

נלחמים נגדו.

מנצחים או מפסידים.

מדברים.

עושים שלום או מתים על החרב.

אין פרטנר?

למי?

לאוויל ממגדלי אקירוב, או לאיסמעיל הניה.

שניהם קורצו מאותו חומר.

האחד יודע לפחות לפרק מנעולים.

ושניהם יסיימו בביב ההסטוריה.

ידידה שלי נזפה בי על שהעזתי לנסוע לברלין בערב יום השואה.

וגם החמצתי בארץ המובטחת את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

ואני, שנושא את הזכרון אתי כל יום בשנה,חושב שרק אוויל מתבונן בתוצאות בלי לחקור את הסיבות.

בוועדות חקירה וימי זכרון אנחנו אשפים.

מצעד החיים באושוויץ מהווה התבוננות (ראויה כשלעצמה) בתוצאות המחרידות.

הווילה הפסטורלית לחוף האגם בוונזה - היא חלק מלימוד התהליכים, הסיבות והגורמים.

איך יכלו ארבעה עשר פקידים בני אנוש(?) לשבת סביב שולחן בארוחת בוקר ולהחליט...

מה פתאם להחליט?... סתם באו לגבש כסת"ח על החלטה להשמיד עם שלם.
להשמיד אותנו.
להשמיד את כל משפחתו של אבי ביום אחד בהיר באוקטובר 1942על שפת אגם.

בדיוק באותה צורה שמישהו במשרד הפנים שלנו, במדינת ישראל - מישהו עלום שם, (אב לילדים או אפילו אם אוהבת) – החליט לשלול אזרחות ממאה ועשרים, או מאה ושלושים אלף (מה כבר ההבדל הגדול...?) אזרחים ערביים.

ושימו לב – שכחתי את ה"להבדיל" -

בכוונה.

ואותו שר סרסורים, עושה דברו של מרן הסוטר הנושא שם השם לשוא, מגרש ילדים זרים בשם עם ישראל.

בשמנו.
בשמי?

בלימודי הליבה שלא למד, שכחו ללמד אותו על ילדים וגירוש.

עוד לא עברו 70 שנה ממה שקרה כאן, בנוף הפסטוראלי הזה.

חניכי תנועת ז'בוטינסקי, מעריצי בגין, שכחו ללמוד ממנו על טיפול בפליטים?

שכחו ללמוד ממנו את כל הדברים הטובים שהיו בו - את הערכים.

אלה שתורתם אומנותם, ובעיקר קרדום לחפור בו.

לאן הגענו?

יום הזכרון ויום העצמאות שילוב מנצח ומופלא.

ישראל במיטבה.

דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים.

ביבי מדבר על חתירה לשלום.

רובי ריבלין מדבר על שסעים (חצי מהמצביעים שלו לא מבינים את פירוש המילה...).

הטחו עיניהם מראות?

זוכרים במקרה את המשפט השלם? - כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם (ישעיהו מד יח).

מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם?

איפה השכלה?

הרי אנחנו במקום אחרון בליגה של האומות הנאורות.

לִבֹּתָם -

אלה לימודי ליבה?

לא בבית ספרנו.

אנחנו במקום זה מגרשים ילדי זרים בתל אביב

וגם בנות חמודות באלעד.

יש כנראה שלט על הדלת באחד האגפים של משרד הפנים - “גירושים -– מנהל מחלקה"

ורובי ריבלין משדר אלינו בגל"צ מירושלים המאוחדת.

בעברית נפלאה ופומפוזית.

איש ישר.

פיו וליבו שווים.

אולי יבחרו אותו לנשיא הבא.

וירושלים? מאוחדת?

העיר שחוברה לה יחדיו?

את מי הוא מרמה?

את עצמו? אותנו?

אז לקחתי את האופניים ויצאתי לרכיבה לאורך חומת ברלין.

כמה אומץ יש לעם הזה שחשבון קשה לנו איתו.

את כתובות הנאצה של החיילים הסובייטים השאירו במרתף הרייכסטאג.

למען ייראו הדורות הבאים את מה שהביא העם הגרמני על עצמו.

ואת החומה, שנפלה השאירו כסימון ברחובות העיר.

רכבתי לאורכה.

דרך ארוכה ורבה.

הרבה מעבר לאתרי התיירות הרגילים.

במקום שהתוואי חוצה שדות ואזורי מגורים שקטים.

בחלק מהמקומות שרידים עדיין נראים.

מתפתלת לה.

אין מזרח ומערב, מחליפה כיוון סביב עצים ועמודים מקריים, לופתת מבנים.

כמו באבו-דיס.

מצד אחד דירות קופסה קטנות במערב ברלין.

ומהצד השני שטח הפקר.

והמתקרב מסכן את חייו.

כן, אני יודע.

כאן לא הקימו אותה בגלל הטרור (להבדיל מאצלנו...)

אלא בגלל המורא מן החופש.

הפחד מחירות האדם.

וסוף כל החומות ליפול.

חירות האדם היא מים שקטים.

ואלה חודרים עמוק.

אין פרטנר?

LOL.