ברלין - מאי 2011

אתמול היה יום העצמאות תשע"א

לפעמים צריך להתרחק ממשהו על מנת להכניס דברים לפוקוס.

אני מדווש על האופניים לכיוון Wansee.

עיירה מנומנמת ופסטורלית על שפת האגם הגדול. שעת רכיבה מזככת בשבילים בין יערות למים מפרידה בינה לבין ברלין.

חודש מאי, עונת הפריחה והלבלוב.

הכנרת שלהם מלאה כבר מזמן – הלואי עלינו.

הטבע צובע את הכל בגוונים ונימי גוונים שרק ציירים יכולים לעכל ואחר כך לרקוח על הקנבס.

ומקס ליברמן היה אחד מאלה.

400 מטר בדיוק מפרידים בין הוילה של מקס ליברמן לבית שבו נערכה  ועידת וונזה (Haus der Wannsee Konferenz).

אני מבקר בשני הבתים.

מתבונן במבנים, בתצוגה ובגנים, אבל בעיקר סופג אווירה ומתבונן בקהל שמסביב. מנסה להבין מקטעי משפטים והבעות מה עובר עליהם, ואז אני ממשיך לדווש לאורך החוף בשביל עפר צר, בלתי מיושב.

הרחק מן ההמון הסוער – The road less traveled by...

יער, מים, ציפורים, אלהים ואני.

ושם על שפת המים, אני יושב לאסוף את עצמי.

אני מתבונן במים באגם וונזה וחושב על הכנרת. אני מנסה להפנים את החוויה שאני עובר (ולא בפעם ראשונה) כאן בגרמניה, וחושב על המלים האחרונות במאמר על מקס ליברמן בוויקיפדיה: “ליברמן נפטר בשנת 1935 בברלין ונקבר בה. ליברמן, שהיה עד לעליית הנאצים בגרמניה, הגיב למראה הנאצים הצועדים את מצעד הניצחון לרגל עליית היטלר לשלטון, באמרו: "אינני יכול לאכול כמות כה רבה, כפי שהייתי רוצה להקיא"”.

ואני?

אני לא רוצה להקיא.

רק יושב על החוף, מסתכל בברווזים השטים במים, אוכל בננה וחושב.

ואני שומע את זמירות הציפורים מעלי, רואה את הברווז מחזר אחרי הברווזה, מסיים לאט לאט את הבננה, שם את הקליפות בשקית קטנה בכיס האחורי של חולצת הרכיבה, ומתחיל להבין:

משהו לוחץ בתוכי.

זועק.

יש בי דחף פנימי שאינו ניתן לריסון.

אני יושב על שפת אגם בגרמניה - ערש הרשע של המאה העשרים, וחושב על הכנרת, נחל אלכסנדר והחרמון.

ומה שרואים משם, לא רואים מכאן.

אני רואה את הסוף.

לא את העתיד.

את הסוף.

ומכיוון שאני ידוע למקורבי כפטליסט חרדתי החלטתי לכתוב.

אינני נביא ואולי גם לא שוטה גמור.

לכן בחרתי סיווג אחר -

אני היפוכונדר לאומי.

כזה אני.

אני מהבודדים שקוראים גם את משה ארנס וגם את גדעון לוי.

מעריך את שניהם כאנשים אינטיליגנטים.

אני קורא גם את הטוקבקים - אותו אספסוף אמורפי של מוגי לב. השבאב של המאה העשרים ואחת. מוסתים ומסיתים.

אילו ב-1926 היה אינטרנט, אולי ההסטוריה היתה אחרת.

ואני עושה את ההקבלה בין גרמניה לישראל.

שימו לב שוותרתי על ה"להבדיל"...

ביודעין.

ואני רואה את פאינה באופק הלאומי שלנו ונחרד.

אין שמאל וימין.

יש שפויים ובלתי שפויים.

יש קלגסים ויש מקס ליברמנים.

כל אחד והליברמן שלו.

אפילו השפה שלנו השתנתה. ההתקרנפות הביאה אותנו לדבר על "גושי התיישבות" כמובנים מעליהם.

אם יש משהו שנקרא גושי התיישבות, זה צריך לחול גם על יישובי הפזורה הבדואית על גבעות בנגב.

זה טריפה וזה נבילה.

אין גושי התיישבות. גושים יש בקרקע, או, (לא עלינו) - בשדיים.

בשטח יש פלישה, כיבוש וגזל.

יש אויב?

נלחמים נגדו.

מנצחים או מפסידים.

מדברים.

עושים שלום או מתים על החרב.

אין פרטנר?

למי?

לאוויל ממגדלי אקירוב, או לאיסמעיל הניה.

שניהם קורצו מאותו חומר.

האחד יודע לפחות לפרק מנעולים.

ושניהם יסיימו בביב ההסטוריה.

ידידה שלי נזפה בי על שהעזתי לנסוע לברלין בערב יום השואה.

וגם החמצתי בארץ המובטחת את יום הזכרון לחללי מערכות ישראל.

ואני, שנושא את הזכרון אתי כל יום בשנה,חושב שרק אוויל מתבונן בתוצאות בלי לחקור את הסיבות.

בוועדות חקירה וימי זכרון אנחנו אשפים.

מצעד החיים באושוויץ מהווה התבוננות (ראויה כשלעצמה) בתוצאות המחרידות.

הווילה הפסטורלית לחוף האגם בוונזה - היא חלק מלימוד התהליכים, הסיבות והגורמים.

איך יכלו ארבעה עשר פקידים בני אנוש(?) לשבת סביב שולחן בארוחת בוקר ולהחליט...

מה פתאם להחליט?... סתם באו לגבש כסת"ח על החלטה להשמיד עם שלם.
להשמיד אותנו.
להשמיד את כל משפחתו של אבי ביום אחד בהיר באוקטובר 1942על שפת אגם.

בדיוק באותה צורה שמישהו במשרד הפנים שלנו, במדינת ישראל - מישהו עלום שם, (אב לילדים או אפילו אם אוהבת) – החליט לשלול אזרחות ממאה ועשרים, או מאה ושלושים אלף (מה כבר ההבדל הגדול...?) אזרחים ערביים.

ושימו לב – שכחתי את ה"להבדיל" -

בכוונה.

ואותו שר סרסורים, עושה דברו של מרן הסוטר הנושא שם השם לשוא, מגרש ילדים זרים בשם עם ישראל.

בשמנו.
בשמי?

בלימודי הליבה שלא למד, שכחו ללמד אותו על ילדים וגירוש.

עוד לא עברו 70 שנה ממה שקרה כאן, בנוף הפסטוראלי הזה.

חניכי תנועת ז'בוטינסקי, מעריצי בגין, שכחו ללמוד ממנו על טיפול בפליטים?

שכחו ללמוד ממנו את כל הדברים הטובים שהיו בו - את הערכים.

אלה שתורתם אומנותם, ובעיקר קרדום לחפור בו.

לאן הגענו?

יום הזכרון ויום העצמאות שילוב מנצח ומופלא.

ישראל במיטבה.

דעו מאין באתם ולאן אתם הולכים.

ביבי מדבר על חתירה לשלום.

רובי ריבלין מדבר על שסעים (חצי מהמצביעים שלו לא מבינים את פירוש המילה...).

הטחו עיניהם מראות?

זוכרים במקרה את המשפט השלם? - כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם, מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם (ישעיהו מד יח).

מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם?

איפה השכלה?

הרי אנחנו במקום אחרון בליגה של האומות הנאורות.

לִבֹּתָם -

אלה לימודי ליבה?

לא בבית ספרנו.

אנחנו במקום זה מגרשים ילדי זרים בתל אביב

וגם בנות חמודות באלעד.

יש כנראה שלט על הדלת באחד האגפים של משרד הפנים - “גירושים -– מנהל מחלקה"

ורובי ריבלין משדר אלינו בגל"צ מירושלים המאוחדת.

בעברית נפלאה ופומפוזית.

איש ישר.

פיו וליבו שווים.

אולי יבחרו אותו לנשיא הבא.

וירושלים? מאוחדת?

העיר שחוברה לה יחדיו?

את מי הוא מרמה?

את עצמו? אותנו?

אז לקחתי את האופניים ויצאתי לרכיבה לאורך חומת ברלין.

כמה אומץ יש לעם הזה שחשבון קשה לנו איתו.

את כתובות הנאצה של החיילים הסובייטים השאירו במרתף הרייכסטאג.

למען ייראו הדורות הבאים את מה שהביא העם הגרמני על עצמו.

ואת החומה, שנפלה השאירו כסימון ברחובות העיר.

רכבתי לאורכה.

דרך ארוכה ורבה.

הרבה מעבר לאתרי התיירות הרגילים.

במקום שהתוואי חוצה שדות ואזורי מגורים שקטים.

בחלק מהמקומות שרידים עדיין נראים.

מתפתלת לה.

אין מזרח ומערב, מחליפה כיוון סביב עצים ועמודים מקריים, לופתת מבנים.

כמו באבו-דיס.

מצד אחד דירות קופסה קטנות במערב ברלין.

ומהצד השני שטח הפקר.

והמתקרב מסכן את חייו.

כן, אני יודע.

כאן לא הקימו אותה בגלל הטרור (להבדיל מאצלנו...)

אלא בגלל המורא מן החופש.

הפחד מחירות האדם.

וסוף כל החומות ליפול.

חירות האדם היא מים שקטים.

ואלה חודרים עמוק.

אין פרטנר?

LOL.